<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
דיני ממונות בשלשה גזילות וחבלות בשלשה. אסיקנא בגמרא תרתי קתני דיני ממונות בשלשה הדיוטות גזילות וחבלות בשלשה מומחים. ובדין הוא דאפילו דיני ממונות בעינן מומחין דקיימא לן כמאן דאמר ערוב פרשיות כתיב כאן בפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"י ע"א] דכי כתיב זה אמלוה הוא דכתיב אבל בשבועת השומרים לא בעינן מודה מקצת וה"נ קיימא לן כר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין. אלמא ערוב פרשיות כתיב כאן. והאי דסגי בשלשה הדיוטות משום נעילת דלת. ומקשינן אלא מעתה טעו לא ישלמו כל שכן שאתה נועל דלת בפני לוין. אבל בגזלות וחבלות בעינן שלשה מומחין. והם דייני [ארץ] ישראל שהם נסמכים אבל בבבל שאין נסמכים לא דיינינן גזלות וחבלות. וגרסינן בפרק המגרש [גיטין פ"ח ע"ב] אביי אשכחיה לרב יוסף דקא מעשה אגיטי אמר ליה והא אנן (תנן) הדיוטות אנן אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אבל בגזלות וחבלות לא עבדינן שליחותייהו ודוקא בחבלות דלא שכיחי כגון אדם הניזק משור או מאדם אבל שור הניזק משור או מאדם חבלא דשכיח [הוא] ועבדינן שליחותייהו כיון דאית להו חסרון כיס אבל בשת אע"ג דשכיח כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. כללא דמילתא לא עבדינן שליחותייהו אלא במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס אבל במילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס כגון בשת אי נמי אית ביה חסרון כיס ולא שכיח כגון אדם הניזק לא עבדינן שליחותייהו והכי איתא בפרק החובל. וטעמא דמילתא דכי היכי דעבדינן תקנתא להודאות ולהלואות לא בעינן מומחין משום נעילת דלת הכי נמי עבדינן תקנתא לחבלות דשכיחי כדי שלא ירבו מזיקין בישראל וגזילות דאמרינן דלא עבדינן שליחותייהו איכא לעיוני באיזו גזלה אמרו משום דחזינן כמה עובדי בגזלה וגנבה דדייני דייני בבבל כגון ההוא דגזל פדנא דתורי מחבריה בפרק הגוזל קמא [צ"ו ע"ב] ונרשאה דגנב ספרא וחמוה דרבינא בפרק הגוזל זוטא [קט"ו ע"א] ועובדי אחרינא בההיא פרקא בענין אחוי אחויי ובמציל עצמו בממון חברו. ואי בגזלת קרקע מיירי הא חזינן בפרק חזקת הבתים כמה עובדי דהוו דייני רב נחמן ורבא בענין ההוא גברא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא וכו' ואמר ליה בשכונה (שאי) הואי וכו'. וזה אומר של אבותי וכו' ובספר הישר פי' שלא אמרו בגזלות דבעינן מומחין אלא בגזלת קרקע ובפירות שאכל אבל גזלת גוף הקרקע דיינין בבבל. והא דאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"א] הוה עובדא וחשיב רבינא ואפיק פירי דלא כרבא בר רב הונא מאן דמפרש לה נמי דאעובדא דאת ונוולא אחי קאי. לא קשיא מידי דמעיקרא (נמי) [לאו] בתורת גזלה נחית. וההוא עובדא דפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] בההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מנך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה אייתי סהדי דאכלה תרין שנין אמר רבא הדרא ארעא והדרא פירי. הכא דינא דמילתא אתא לאשמעינן למימר דאי תפיס לא מפקינן מיניה. ועוד יש לומר דכי אמרינן דגזלה לא דיינינן בבבל הני מילי היכא דגזלה מילתא דלא שכיחא הוא אבל בכל הני עובדי אפשר שלקחה המחזיק ואין לו עדים ואין לו ראיה והוי מילתא דשכיחא. ולי נראה דכי בעינן מומחין בגזלות וחבלות הני מילי בדלא קבלוה בעלי דינין אבל בדקבלוה בעלי דינין דיינינן בבבל. וכל הני עובדי דאמרן דהוו דיינין בבבל בדקבלוה דלא גרעי דייני דבבל בגזלות וחבלות משלשה רועי בקר ושאר פסולין בהודאות והלואות וכן עיקר. ומיהו האידנא כל די(י)ני גזלות וחבלות דיינינן מפני תקנות הדור וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק החובל שמנהג שתי ישיבות שאע"פ שאין גובין קנס מנדין אותו (על) [עד] דמפייס ליה.
ובענין דרישה וחקירה מסתברא דבכל מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כיון דעבדינן בה שליחותייהו משום תקנתא הכי נמי לא בעינן דרישה וחקירה משום תקנת נעילת דלת. והא דאמרינן בפרק אחד דיני ממונות [ל"ב ע"ב] רבא אמר מתניתין דהכא דיני קנסות התם הודאות והלואות מילתא פסיקא קאמר דבכל הודאות והלואות לא בעינן דרישה וחקירה אלא בגזלות וחבלות איכא מינייהו דבעינן דרישה וחקירה כגון הנהו דלא שכיחי ואיכא מינייהו דלא בעי דרישה וחקירה כגון הנהו דשכיחי. גרסינן במסכת יבמות בפרק האשה שהלך בעלה למדינת הים וצרתה (עמה) [עמו] [קכ"ב ע"ב] תניא אין בודקין עידי נשים בדרישה ובחקירה וקא מיפלגי בדר' חנינא דאמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכים דרישה וחקירה כדי שלא תנעל דלת בפני לוין מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ומר סבר כיון דשרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי ואפילו לר' עקיבא דבעי דרישה וחקירה לא בעינן מומחין להתרת אשת איש בעדות מיתת בעלה משום תקנת עגונות.
<h2>דף ה.</h2>
הכי גרסינן בפר"ש ז"ל מר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה אתא לקמיה (דרב פפא) [דרב יוסף] אמר ליה אם קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים. פי' אם קבלוך עלייהו הן דין הן טעות לא תשלים ואי לא דאמרי לך דין תורה דיינת לן זיל שלים. הא דאמרינן לקמן [ו' ע"א] איתיביה ר' אבא לר' אבהו דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו הכא במאי עסקינן דקבלוה עלייהו אי הכי אמאי משלם מביתו דאמרת ליה דיינת לי דין תורה. ואפילו הכי קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ומר זוטרא ודאי מומחה הוה לא קשיא חדא דאיכא למימר ההוא בדנקיט רשותא מבי ריש גלותא ואפילו תימא דלא נקיט רשותא הא מוקמינן לה לקמן בפרק אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א] בשאין גדול ממנו בחכמה ובמנין חייב לשלם אע"פ שהוא מומחה מיהו ר"ש ז"ל פי' לקמן דבשיש גדול ממנו בחכמה ובמנין מחזירין הדין וקשיא לן לפירושא דהתם רב נחמן שני כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו אליבא דרב יוסף הוא דשני הכי דאמר התם כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ואם כן אמאי אמר רב יוסף הכא זיל שלים דהא רב יוסף גדול ממר זוטרא בחכמה ובמנין היה ואליבא דרב יוסף מחזירין את הדין ומיהו בשמעתא דהתם פריק פרוקא אחרינא. רב ששת מוקים חלוק בין טעה בדבר משנה ובין טעה בשיקול הדעת. ורב [חסדא] אמר כאן שנשא ונתן ביד כאן בשלא נשא ונתן ביד אידי ואידי בשאינו מומחה אבל במומחה פטור. ודוקא דנקיט רשותא לפר"ש ז"ל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. פי' דכל היכא דקבלוה אע"ג דלא נקיט רשותא מיפטר.
<h2>דף ה:</h2>
גופא אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא שנים שדנו דיניהם דין איתיביה רבא לרב נחמן אפילו שנים מזכין או [שנים] מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין ואי איתא להוו כשנים שדנו. שאני התם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי הכא מעיקרא לאו אדעתא דתלתא יתיבי. לפום מאי דאקשי רבא משמע שאם היו חמשה בתחלת דין ואמר אחד איני יודע צריך להוסיף כיון דמיעקרא [אדעתא] דחמשה יתבי. והכי הלכתא אע"ג דרב נחמן אליבא דשמואל אפילו הכי הלכתא כרב נחמן בהא ומסתברא שאם היו חמשה ואמר אחד איני יודע והוסיפו שנים ואמר אחד איני יודע אין צריך להוסיף דהא חמשה הוו כדמעיקרא. והא דאמרינן בפרק היו בודקין עד כמה מוסיפין שנים עד שבעים ואחד דוקא בדיני נפשות והלכתא פשרה צריכה קנין ואפילו מן התובע ואע"ג דמחילה אינה צריכה קנין. תנן במסכת מכות מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפילו הם מאה תלמוד לומר עדים אמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר. ר' אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו בהם אבל לא התרו בהם מה יעשו שני אחים ואחד שראו באחר שהרג את הנפש פי' ר' ור' יוסי בתלת פליגי דר' יוסי לא שני ליה בין התרו ללא התרו אלא בדיני נפשות אפילו לא התרו עדותן בטלה ובדיני ממונות אפילו התרו דאמרי לאסהודי אתינן עדותן קיימת. ור' לא שני ליה בין דיני ממונות לדיני נפשות אלא אם התרו בדיני נפשות או שאמרו בדיני ממונות לאסהודי אתינן עדותן בטלה אבל אם לא התרו בדיני נפשות או שאמרו בדיני ממונות למחזי אתינן עדותן קיימת. והלכתא כר' הלכך אם הם שנים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול ואמרו לאסהודי אתינן עדותן בטלה ואינו נשבע על פי האחד וכן אם היו מאה ואי אמרו למחזי אתינן עדותן קיימת.
<h2>דף כג.</h2>
דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררים להן עוד אחד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים (שניהם) [שני דיינין] בוררין להם עוד אחד. אסיקנא דבהא פליגי דר' מאיר סבר דעת בעלי דינין [נמי בעינן ורבנן סברי דעת בעלי דינין] לא בעינן. זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרין או מומחין מפי בית דין אינו יכול לפוסלן. ופרכינן עלה בגמרא כל כמיניה דפסיל דייני אמר ר' יוחנן בערכאות של סוריא שנו פי' שאינם מומחים אבל המחוהו רבים עליהם לא. ר' מאיר אומר כיון שאינן מומחין אפילו על זה יכול לפוסלן ולומר שלא אדון אלא בפני המומחין. ורבנן סברי כיון שהמחוהו רבים עליהם כמומחין דמי ואינו יכול לפוסלן לא המלוה ולא הלוה. מיהו אם אמר המלוה אלך למקום הועד דהיו מומחין טפי מהנך דהא במתא שומעין לו וכופין את הלוה לילך למקום הועד שהוא בית דין הגדול כדאיתא בשלהי פרקין ובספר הישר מפרש מקום הועד הוי כגון ערכאות [שאינן] של סוריא דקאמר מומחין, ולא מסתברא כותיה אלא כפר"ש ז"ל שפירש מקום הועד בית דין הגדול והלכתא כרבנן, והא דתנן זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר' מאיר הא אתמר עלה אמר ריש לקיש פה קדוש יאמר דבר זה תני עדו קמ"ל דאע"ג דקבליה עליה (בתרי) [בחד] מצי הדר ביה. ואקשינן הא מדקתני רישא (דהיינו) (דייני) וסיפא עדיו אלמא דוקא קתני אלא א"ר אלעזר בבא הוא ואחר לפוסלן כל כמיניה נוגע בעדותו הוא הכא במאי עסקינן שקרא עליו ערער דפגם משפחה כגון עבד ר' מאיר סבר האי גברא בכולה משפחה קא מסהיד והאי ממילא מסהיד ורבנן סברי סוף סוף נוגע בעדותו הוא. כי אתא רב דימי אמר מחלוקת בשתי כתי עדים דר' מאיר סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך לברר אבל בכת אחת דברי הכל אין יכולים לפוסלן, אמרו לפניו רב אמי ורב אסי נמצאת כת שניה קרובים או פסולים מהו, פי' לר' מאיר קא מבעיא לה. אמר להו כבר העידו עדים הראשונים פי' כיון שבשעה שהעידו לא היו נוגעים בדבר אע"ג דבתר הכי אגלי מילתא שנפסלה כת שניה פסול הראשונה במקומו עומד, כי אתא רבין אמר ר' יוחנן רישא דיינים כשרים ועדים פסולים ומיגו דפסלי עדים פסלי נמי דיינים סיפא דיינים פסולים ועדים כשרים מיגו דפסלי דיינין פסלי נמי עדים וכגון דאיכא כת אחרת אי הכי היינו דרב דימי איכא בינייהו מיגו מר סבר אמרינן מיגו ומר סבר לא אמרינן מיגו.
<h2>דף כד.</h2>
הא דתנן, אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו'. ואמרינן עלה בגמרא, אמר רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד. אמר ר' מאיר יכול לחזור בו. ופר"ש ז"ל דאדר' מאיר קאי דאע"ג דלא קבליה עליה אלא בחד אמר ר' מאיר יכול לחזור בו. ורבינו אפרים פי' דאדרבנן קאי דדוקא בדקבליה עליה בחד אמרי' אין יכול לחזור בו אבל קבליה עליה בתרי אפילו לרבנן יכול לחזור בו אלא אם כן קנו מידו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל וכתוב בירושלמי גבי האי מתניתין בשקבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו קבל עליו בפני שלשה אין יכול לחזור בו שמואל אמר בשלא קבל מזה ונטל לזה אבל אם נטל מזה ונתן לזה [יכול לחזור בו ר' יוחנן ור"ל אמרו אפילו נטל מזה ונתן לזה] אין יכול לחזור בו. ומסתברא דהכי פירושא בשלא נטל מזה ונתן לזה הוא מחול לך שאין יכול לטול מזה ולתת לזה [נטל מזה ונתן לזה] כגון אתן לך יכול לחזור בו והכי שמעינן לשמואל גופיה דאמר מחלוקת במחול לך וכו'. ור' יוחנן נמי דפליג עליה בירושלמי פליג עליה בתלמוד בבלי.
<h2>דף כד:</h2>
ירושלמי במסכת שביעית בפרק כלל גדול תמן תנינן אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות אחרת כשר. היאך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שביעי ובשביעית התחיל פושט יד ונושא ונותן בפירות עבירה אם יש עמה מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול. אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שביעית ובשנה שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אעפ"י שאין עמה מלאכה אחרת מותר. ר' אבא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר אמר הלכה כר' יהודה דמתניתא, קלס ר' אבא בר זבדא [וכו'] תני ר' יודא לחומרא האיך עבידא היה יושב במלאכה כל שני שביעית ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור. ובהאי פירקא נמי איתא להאי מילתא בירושלמי והוא דבר תימה וצריך עיון. הא דתנן אלו הם הפסולין המשחק בקוביא, ואמרינן עלה בגמרא מאי קא עביד, אמר רמי בר חמא דהוה ליה אסמכתא ולא קניא. רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם ואי גמיר אומנות אחרת כשר וכן הלכתא דקיימא לן כר' יהודה אלמא כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא. שמתוך שזה רוצה (להקנות) [לקנות] זה רוצה להקנות (זה) דאי לא מקני היכי קני. הא דאמרינן בפרק הזהב [ב"מ מ"ח ע"ב] הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי אכפיל לך ערבונך והלה אומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך נתקיימו התנאין דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא אלמא כי האי גוונא אסמכתא היא. לא דמי דהתם שניהם רוצים בקיום המקח ועיקר תנאי ערבון משום קיום המקח הוא ולא משום מחילת ערבון ולא על כפילו ואין כונת אחד (כונה) מהם לקנות הערבון אמטו להכי ליכא למימר מתוך שזה רוצה להקנות או מתוך שזה רוצה לקנות רוצה להקנות הלכך הוה ליה אסמכתא.
<h2>דף כה.</h2>
וההיא דר' יהודה משום ר' טרפון דמדמינן לה להא מילתא לא קשיא דהתם בשהמרו זה את זה הוא אבל אם לא היו שניהם אלא אחד לפי' רבינו יעקב (הרי זה) [אינו] נזיר ולענין פסק ההלכה בין לאחד בין לשנים אינו נזיר לפר"ש ז"ל ולפי' רבינו יעקב ז"ל באחד אינו נזיר. ור"ש ז"ל פי' טעמא דמילתא דלא הוי אסמכתא משום דלאו בידו הוא ולא מיקרי אסמכתא אלא דבר שבידו לקיימו וכסבור הוא לקיים ואם אינו מקיים לא גמר ומקני ובפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] משמע לכאורה היפך סברא זו דגרסינן התם אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדאזיל בפרוותא דזולשפט. ומסקנא אמר רב אפילו ביין סתם לא משלם מאי טעמא אסמכתא היא ולא קניא. ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. הכא לאו בידו התם בידו. אלא הכי פי' התם גבי אם אוביר ולא אעביד הקרקע הוא בידו ומסרו לו בעל הקרקע ואי לא זרעיה מזיק הוא פושע הוא ולאו אסמכתא היא אבל גבי יין אין היין בידו אלא זוזי זוזי יהיב ליה וזוזי מהדר ליה ולאו מזיק הוא והוה ליה אסמכתא שהרי היה בידו ליקח היין וכל דבר שבידו אסמכתא הוא. ומאי דאמרינן לקמן דמפריחי יונים הוא תקדמיה יונך ליון סבירא ליה דמשחק בקוביא משום אסמכתא הוא ותנא תולה בדעת יונו ותנא תולה בדעת עצמו לאשמעינן [דלא תימא] דלאו אסמכתא היא כדלקמן.
<h2>דף כה:</h2>
והא דתניא גבי מפריחי יונים מאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ויחזרו בהם חזרה גמורה דאפי' במדבר נמי לא עבדי. הא ודאי משמע דארא נמי פסול לעדות ובכלל מפריחי יונים הוא אע"ג דמפני [דרכי] שלום בעלמא הוא דאי תקדמיה יונך ליון בלחוד הוא דמפריחי יונים ליכא לאוקמי חלוק בין מדבר לישוב. וה(ו)א דאמרינן לקמן בשלמא למאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון נמי הוא בכלל מפריחי יונים היינו דמשכחת לה בהמה וחיה. ואדרבא הוה ליה לאקשויי מהך מתני' למאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון [רק דהכי פריך בשלמא למאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון] הוא בכלל מפריחי יונים היינו דמשכחת לה בהמה וחיה ותנא בהמה וחיה משום אי אקדמיה יונך ליון ותנא במדבר משום ארא. וחזרת אי תקדמיה יונך ליון הוא דאפי' בחנם נמי לא עבדי וכיון דתנא חזרת משחק בקוביא לא איצטריך למתני' חזרת אי תקדמיה יונך ליון. מכל מקום לענין פסק הלכה ארא נמי פסול לעדות מדקתני דאפילו במדבר נמי לא עבדי אבל אי תקדמיה יונך ליון לא מפסיל אליבא דהלכתא אלא בשאין לו אומנות אלא הוא. אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר ליה רב ששת עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר והתם יצרו תקפו. הרב אלפס ז"ל פי' בתשובת שאלה בא על הערוה (ואין) [וכן] נראה מפר"ש ז"ל וארבעין בכתפיה אע"ג דלא אתרו ביה דקיימא לן מלקין על לא טובה השמועה ורב נחמן דאכשר ואפילו לאביי דלא בעינן רשע דחמס משום יצרו תקפו. והרב בעל המאור ז"ל פירש דוקא חשוד אבל בבעל דכולי עלמא פסול. וארבעין משום חשד דקיימא לן מלקין על לא טובה השמועה.
<h2>דף כח:</h2>
מתני' ואלו הן הקרובין אחיו ואחי אביו וכו', דייקינן עלה בגמרא בעל אמו הוא ובנו היינו אחים. פי' בעל אמו לגופיה לא איצטריך דהיינו חורגו, בנו היינו אחים, חתנו בעל אחותו אבל הנך דמתני' אע"ג דאיכא חד מינייהו דנפיק מקל וחומר דחבריה לא קשיא לן דתנא קורבי קורבי קתני אע"ג דנפיק חד מקל וחומר דחבריה. ומה שהקשה הרב ראב"י ז"ל חמיו למאי איצטריך למתני אי משום היא גופא השתא חתן אחיו פסול כל שכן חתנו בנו היינו בעל אחותו, חתנו היינו גיסו, ותירץ דתני סיפא דחמיו לגלויי רישא דבעל אחות דקתני ברישא אפי' בעל אחותו מן האם דחמיו הוא ובנו ודאי הוא בעל אחותו מן האם מכלל דרישא בעל אחותו מן האם ואפי' הכי פסול, ולפום מאי דפרישנא האי פירכא מעיקרא ליתא דמשום הוא גופיה איצטריך אע"ג דנפיק מקל וחומר דחתן אחיו, ומה שתירץ הרב ז"ל דתני סיפא לגלויי רישא דבעל אחותו דקתני אפי' בעל אחותו מן האם לא ירדנו לסוף דעתו ולאו היינו בעל אמו הוא וחתנו דחתן בעל אמו הוא בעל אחותו מן האם. הדרינן לשמעתין. בעל אמו הוא ובנו בנו היינו אחים, אמר ר' ירמיה לא נצרכה לאחי האח, רב חסדא מכשר באחי האח אי הכי היינו אחים תנא אחים מן האב וקתני אחים מן האם, והלכתא כרב חסדא ומסתברא דכי היכי דפסלינן אחים מן האם הכי נמי פסלינן אחי אביו ואחי אמו וכל השנויים במשנתנו דכי היכי דאמר ר' יוסי גיסו לבדו למעוטי בנים מאשה אחרת. לפי פי' הרב אלפסי ז"ל הכי נמי בכל הקרובים השנויים במשנתנו. ואי אפשר דגיסו דוקא דלא מקרבי אלא בתרין קדושי הוא דאמר ר' יוסי לבדו אבל בכל הנך דמתני' דמקרב ליה בחד קדושי מודה ר' יוסי דיש בהם בנים וחתנים מאשה [אחרת] דהא אחי (האב) [האח] מקרב ליה בחד קדושי ומכשרינן להו אלא ודאי מגיסו נשמע לכל השנויים במשנתנו להכשיר בנים מאשה אחרת דקיימא לן כר' יוסי ור' יהודה דאמרי גיסו הוא ובנו וחתנו אפשר דפליג אדר' יוסי לפסול את בן גיסו מאשה אחרת וכל שכן הנך דמתני' דמקרבי בחד קדושי ולא קיימא לן כותיה לא בגיסו ולא בשאר קרובים ואפשר דלא פליג אדר' יוסי אלא ר' יהודה איירי בבנים (מאשה אחרת) [מאותה אשה] ור' יוסי איירי בבנים מאשה אחרת ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומאי דקא אמרינן בגמרא מתני' ר' יהודה ברייתא ר' יוסי דמשמע דפליגי אהדדי הכי קאמר מתני' ר' יהודה דשמעינן ליה דגיסו אית ליה בנים וחתנים ובודאי מאותה אשה איירי. וברייתא ר' יוסי דלא קתני בנים וחתנים בגיסו משום דאיירי בבנים מאשה אחרת והוא הדין לשאר קרובים והירושלמי נמי הכי משמע דלא פליגי אהדדי אלא מר איירי בבנים וחתנים מאותה אשה ומר איירי בבנים וחתנים מאשה אחרת. הא דאמר שמואל הלכה כר' יוסי דמשמע הלכה מכלל דפליגי נהי דלא פליגי בהדי ר' יהודה אבל פליגי בהדי ר' יוסי דמתניתין מכשיר בגיסו ובבעל אמו וחורגו ובבעל אחות אמו שאינם ראוים לירשו. ואי קשיא לך אי ר' יוסי בגיסו בבנים וחתנים מאותה אשה ר' חייא דסבירא ליה כותיה מאי טעמא לא תני תשעה אבות בהדי גיסו דהא אמרת אית ליה בנים וחתנים מאותה אשה, יש להשיב ולומר דכיון דלא מצי למתני בגיסו הוא ובנו וחתנו דהא בנו היינו בעל אחות אמו והא תני ליה משום הכי לא תני גיסו בהדי אבות, ואע"ג דתנא אחיו הוא ובנו היינו אחי אביו התם קרובי קרובי קתני קרוב קרוב קודם ברישא תני אחיו והדר תני אחי אביו שקרוב מחמת אחיו, אע"ג דאחי אביו היינו אחיו הוא ובנו, אבל בעל אחות אמו וגיסו שאין זה קרוב מחמת זה. וגיסו הוא ובנו היינו בעל אחות אמו דתני ברישא משום הכי לא תני גיסו בהדי אבות. כל זה שאמר[נ]ו הוא לפי' הרב אלפסי ז"ל, רק מה שפר"ש ז"ל הוא הנכון, דלא אתא ר' יוסי למעוטי בן גיסו אלא חתנו והכי קאמר גיסו לבדו אבל בנו לא פסלינן ליה משום גיסו אלא משום בעל אחות אמו ונפקא מינה לחתן (גופו) [גיסו] שהוא כשר לו וזהו הנכון. נמצא לפר"ש ז"ל בעלי קרובות כשרים חוץ מבעלי אחיות לא שנא בעל שניה לשניה כגון חתן משמעון לחתן מראובן ולא שנא שניה לבעל ראשונה כגון בעל רחל לבעל דינה בת אחותה שהיא בעל אחות חמותו של חתן דינה שזהו חתן גיסו. ולא שנא חתן ראובן לבעל דינה שהוא בעל אחות אמו שהוא גם כן בעל שניה לבעל ראשונה כשרים זה לזה, אבל לפי' הרב אלפסי ז"ל דפסיל בחתן גיסו בעלי שניות כגון חתן ראובן לחתן שמעון הוא שכשרים שלא נזכר פסולן במשנתנו, אבל בעל שניה לבעל ראשונה פסולים דהיינו חתן גיסו והוא בעל אחות חמותו כך חתן לבעל דינה שהוא בעל אחות [חמותו] והוא גם כן בעל שניה לבעל ראשונה פסולין זה לזה שכיון שהרב אלפסי ז"ל כתב דחתן גיסו שהוא בעל אחות חמיו תרווייהו בעל ראשונה לבעל שניה פסול מה לי בעל (אחותו) [אחות חמותו] מה לי בעל אחות חמיו תרווייהו בעל ראשונה לבעל שניה הוא ופסולין, ואין דבריו סותרים זה את זה כמו שכתב הרב בעל המאור. גם מה שכתב הרב בעל המאור שאין לסמוך על הירושלמי שהוא סותר לתלמוד ערוך שלנו, אני אומר שאין סותרים זה את זה לפי שהירושלמי סבירא ליה כר' יהודה דהוא תנא דמתני' לית ליה בנים וחתנים מאשה אחרת. ומיהו קיימא לן כר' יוסי דברייתא דגיסו לבדו ובנו משום בעל אחות אמו ולאו משום גיסו ונפקא מינה לחתן גיסו שהוא כשר לפר"ש ז"ל והוא הנכון. ומיהו הירושלמי אינו חולק עם הבבלי שהירושלמי לא בא לפסוק ההלכה אלא לפרש משנתנו הפוסלת גיסו הוא ובנו וחתנו. כללא דמילתא קיימא לן כר' יוסי דברייתא ולא כר' יוסי דמתניתין דמכשיר גיסין ובעל אמו וחורגו ובעל אחות אמו וכל השנויים במשנתנו פסולים הם ובניהם וחתניהם מאותה אשה אבל מאשה אחרת כשרים דקיימא לן כרב חסדא דאכשר באחי האח והוא הדין לכל השנויים במשנתנו בין לפר"ש ז"ל ובין לפירוש הרב אלפסי ז"ל אבל חתן גיסו מאותה אשה פסול לפירוש הרב אלפסי ז"ל וכשר לפר"ש ז"ל. ובאשת חורגו אינו מעיד דאשה כבעלה ובבעל חורגו אינו מעיד דבעל כאשתו ושני בשני פסול שלישי בראשון כשר.
<h2>דף כט.</h2>
מה שכתב הרב בעל המאור שאם הודה בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי לאו כלום הוא ואין הודאתו שבפני עד אחד הודאה, חלק עליו אבא מרי ז"ל שהודאתו הודאה ואם מודה שהודה לו בפני העד ואמר לו אתה עדי אלא משטה הייתי בך משלם ואם כפר דברי העד ישבע שבועת התורה. וראיה לדבר מהודאה אחר הודאה שמצטרפין ואם אינה הודאה כלל היאך מצטרפין ואע"פ שתירץ הרב ז"ל דשאני התם דסוף סוף תרי סהדי נינהו לאו טעמא הוא כלל שכיון שהודאה ראשונה היתה השטאה היאך תחזור ותעיד בהודאה שניה או בהלואה שאחריה. פה קדוש יאמר דבר זה. אלא שיש לתרץ דברי הרב ז"ל בענין דהודאה אחר הודאה שמצטרפין כגון שעד ההודאה הראשונה ועד ההודאה השניה כל אחד אומר בפני ובפני עד אחד שהלך למדינת הים הודה שנמצא כל אחד מעיד על הודאה גמורה, ואע"ג דאמרינן לקמן דאמר ליה להאי בתרא מנה דאודי קמך אודיתא קמי פלניא דמשמע דליכא אלא חד, לאו דוקא קמי פלניא ולעולם דהוה אחד בהדיה. ואע"פ שתירצנו דברי הרב מסתברא כאבא מרי ז"ל שכל הודאות עד אחד שאמר לו אתה עדי נפיק ליה מדין השטאה והודאתו הודאה [ואם] מודה בהודאתו ואמר לו משטה הייתי בך ישלם ואם יכפור ישבע. גם מה שכתב הרב ז"ל דבטענת שלא להשביע אע"ג דלא טעין טענינן ליה דתניא בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הוד(א)ה (מעכשיו) [מעצמו] יכול לחזור בו. נראה מתוך דברי הרב בעל המאור שכך פירושה. הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי בזמן שתבעו והודה הודאתו הודאה דאי לא טעין משטה אני בך לא טענינן ליה ואמרינן ליה זיל שלים אבל אם לא תבעו יכול לחזור בו דאע"ג דלא טעין שלא להשביע הודיתי טענינן ליה אנן. ויש מפרשים התוספתא בשכיב מרע ובזמן שתבעו והודה הודאתו הודאה שאין אדם (משלם) [משטה] בשעת מיתה כדאיתא בפרק גט פשוט [קע"ה ע"א] אבל לא תבעו יכול לחזור בו שאדם עשוי שלא להשביע את בניו. טענת משטה אני בך שייכא כשתבע שיכול לומר כדרך שהיית אתה משטה בי שתבעת לי דבר שאינו כן השטיתי אני בך והודיתי דבר שאינו. טענת שלא להשביע שייכא בשלא תבעו. ויש לפרש התוספתא עוד בלשון אחר. הא דאמרינן לא שנא כי אמר לוה ולא שנא כי אמר מלוה ושתיק לוה דוקא בשתיקת אתם עדי אבל אמר מנה לי בידך ושתיק לוה לא אמרינן בהא שתיקה כהודאה דמיא.
<h2>דף כט:</h2>
הא דאמרינן, אדם עשוי שלא להשביע את בניו דוקא במערים אבל במוסר דבריו קיימים והא דאמרינן לקמן הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין וכו' בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימים ודוקא (במוכר) [במוסר] בשדה דדבריו קיימים מתוך שיכול ליטלן ואפי' הכי בבית לא אמר כלום דלא מהימני ליה יורשים אלא (בעד) [כעד] אחד אבל (במעידים) [במערים] אפילו בשדה לא אמר כלום. מסקנא דשמעתא אם שנים מזכין ואחד מחייב וטעו השנים שנגמר הדין על פיהם הטועין חייבים לשלם ושאינו טועה פטור וגם השנים מחלקים חייבים לשלם אבל מחלק האחר פטורים השנים קיימא לן כר' יהושע בן קרחה אפילו בהלואה אחר הלואה ומשכחת כגון שתבעו מאתים מנה ביום ראשון ומנה ביום שני וכפר לו הכל ובא עד אחד והעיד על מנה של יום ראשון ועד אחד העיד על מנה של יום שני מצטרפין לשלם לו אבל על המנה האחר נשבע ולא מפני העד שהרי שלם על פיו אלא משום דתני ר' חייא קמייתא בריש בבא מציעא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש בידו חמשים משלם חמשים ונשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. אבל אם תבעו מנה של יום ראשון והודה לו התובע שלא הלוהו ביום שני ואייתי חד סהדא דיום ראשון וחד סהדא דיום שני לאו כלום הוא שהרי הודה התובע שלא הלוהו ביום שני והודאת בעל דין כמאה עדים. והא דאמרינן מודים חכמים לר' יהושע בעדות בכור דוקא בכור אדם שצריך שני עדים אבל בבכור בהמה אפילו בבכור נאמן ואין צריך צירוף והכי איתיה בבכורות [דף ל"ו].
<h2>דף לא.</h2>
תניא אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שכת אחת אומרת מאתים וכת אחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה לא נחלקו אלא בכת אחת שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה וכן הלכתא. ועל המנה האחר אינו נשבע משום דר' חייא שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. דשאני הכא דסהדא קא מסהיד שאינו אלא מנה מסייעו ליה לנתבע אבל בדר' חייא ליכא דליסייע ליה. אחד אומר בדיוטה העליונה ואחד אומר בדיוטה התחתונה מעשה בא לפני ר' וצרף עדותם איכא לפרושי אפילו בדמכחשי אהדדי וטעמא דמילתא דבין דיוטה עליונה לבין דיוטה התחתונה לא דייקי אינשי. הא דאמרינן עבד לוה לאיש מלוה דוקא בהלואה אבל בנזקין לא אמרינן עבד מזיק לניזק ואין כופין המזיק וכן כתוב בספר הישר. והרב ר' משה ז"ל [בפ"ו מסנהדרין ה"ז] כתב דהוא הדין לנזקין שכופין את המזיק ודוקא שיש עיקר בתביעתו ומקום הועד הוא מקום תלמידי חכמים כמו שפירש רבינו שלמה והוא הנכון.
<h2>דף לב:</h2>
מסקנא דשמעתא דבדיני קנסות בעינן דרישה וחקירה ובדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה משום תקנתא דלא תנעול דלת בפני לוין אע"פ שהוא עדות (שאתה) [שאי אתה] יכול להזימה וכיון דמכשרינן בהודאות והלואות עדות שאי אתה יכול להזימה משום תקנתא הכי נמי אי אמרי סהדי בחקירות אין אנו יודעים עדותן קיימת ואע"פ ששנינו בפרק היו (יודעים) [בודקין] בחקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטלה. הא אסיקנא התם מפני שהוא עדות שאי אתה יכול להזימה וכיון דמשום נעילת דלת לא בעינן דרישה וחקירה דמכשרינן בעדות שאי אתה יכול להזימה אבל אם מכחישין זה את זה בחקירות עדותן בטלה ואע"ג דלא חקרינן להו אי מנפשייהו מכחשי אהדדי עדותן בטלה והיינו דאמר רב חסדא בפרקין עדים המכחישים זה את זה בבדיקות כשרים בדיני ממונות שמע מינה דבחקירות פסולה וכתבה הרב ז"ל. כבר כתבתי למעלה בפרק ראשון דבגזלות וחבלות איכא מינייהו דבעינן דרישה וחקירה כגון מילתא דלא שכיחא ולית ביה חסרון כיס. ואיכא מילתא דלא [בעי] דרישה וחקירה כגון מילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס משום תקנתא.
<h2>דף לג.</h2>
מדברי הרב אלפסי ז"ל משמע דטועה בדבר משנה אפילו נשא ונתן ביד פטור ואפילו ליתה בעינה כיון דאלו (ליתה) [איתה] הדרא בעינה. דלאו כלום עביד. והכי משמע בשמעתא דהלכה חמורך טרפון. ולפי הפסק הזה אית לן למימר דהא דאמרינן בריש אלו טרפות [מ"ג ע"ב] תורא בין לרב בין לשמואל משרי שרי זילו ואמרי ליה לרבא בריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא למריה. לאו טועה בדבר משנה הוא אלא בשקול הדעת. מיהו ר"ש ז"ל כתב התם דטועה בדבר משנה הוא והכי גבי הלכה חמורך טרפון. נראה מתוך פר"ש ז"ל שלא האכילה ר' טרפון לכלבים אלא הבעלים האכילה לכלבים על פי ר' טרפון וכיון דטועה בדבר משנה הוה אינהו דאפסדי אנפשייהו כשהאכילה לכלבים ולפיכך אמרו כיון דאלו הוי פרה הדרא בעינה דינך לאו דינא הוא. ולא עבדית ולא כלום השתא נמי לא עבדת ולא כלום דאינהו אפסדי אנפשייהו. אבל אם האכילה ר' טרפון לכלבים אף על פי שטועה בדבר משנה הוא משלם דכגזלן דמי כי מי יכריחנו שיאכילנה לכלבים וכל חכם יוצא ידי שמים אם יאמרו זו טריפה וזו אסורה. ולא דמי לדין דזימנין דלא צייתי דינא ויש לדיין להוציא המשכון מיד המחייב מסקנא דשמעתא דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דלא מקשינן ריבים לנגעים אבל סומא בשתי עיניו פסול לדון דהוי כלילה ומשנה שלמה שנינו כל הכשר לדון כשר להעיד. ואף על גב דאשכחן בכמה דוכתי בתלמודא דרב ששת ורב יוסף הוו דייני דיני וחדא מינייהו בפרק הכותב גבי אימיה דרמי בר חמא דאוקמיה רב ששת בנכסיה דילמא התלמידים שהיו לפניהם היו דנין בדבר ורב ששת אוקמיה בנכסיה כדין התלמידים. אי נמי התם בדקבליה ולא אמרינן סומא פסול אלא בדלא קבליה וזהו הנכון.
<h2>דף לו:</h2>
הא דאמרינן, הכל לאתויי גר דוקא חברו גר אבל ישראל בעינן אמו מישראל ובדיני נפשות בעינן בדומים לך שיהא אביו ואמו מישראל ומאי דאמרינן בפרק מצות חליצה אמר רבא גר דן את בן חברו גר ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל, ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל. כולה מילתא בדיני ממונות מיירי אבל בדיני נפשות בעינן אביו ואמו מישראל. ור"ש ז"ל כתב התם דבדיני נפשות איירי רבא אבל בדיני ממונות גר דן אפילו ישראל. וקשיא לי אם כן למה לי אתך בדומים לך למעוטי גר. מקרא דמקרב אחיך תשים עליך מלך נפקא. אלא לאו שמע מינה דאפילו (אמר) [אמו] מישראל אינו דן דיני נפשות (אם תאמר) דכתיב אתך בדומים לך. ויש לומר דלא אתא אתך אלא למעוטי ממזר אבל גר מקרב אחיך נפקא ואמו מישראל אתך קרינא ביה לפר"ש ז"ל ולא נהיר ובפרק עשרה יוחסין נמי אמרינן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך נפקא ודיני ממונות לא גרוע ממשימות שאתה משים.
<h2>דף מז.</h2>
תניא יכול אפילו פרשו מדרכי צבור יהא בהם מיטמא לקרוביו ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו ודוקא במת מתוך רשעו אבל בנהרג מתוך רשעו אית ליה כפרה ובעמיו קרינא ביה.
